להעריץ את ג'נה פוקס

50.00 ₪ 88.00 ₪

מאת: מרי א. פירסון

ג'נה פוקס הייתה מעורבת בתאונה. אחרי שנה היא מתעוררת מתרדמת, בעיר זרה, בבית חדש, עם אמה וסבתה שאינה סובלת את נוכחותה. ג'נה לא זוכרת דבר מעברה. הוריה מראים לה סרטים שצילמו לאורך חייה כדי להצית את הזיכרון שלה מחדש, אבל משהו לא מסתדר. לא מתאים. האם היא באמת אותה נערה שהיא רואה על המסך?

אט-אט מתחילה ג'נה להיזכר, ועם הזיכרונות מתעוררות גם שאלות – שאלות מסוכנות שאיש אינו רוצה לענות עליהן. מה באמת גרם לתאונה, מה קרה אחריה, האם נכון להציל חיי אדם בכל מחיר?

במותחן פסיכולוגי מרתק, קצבי ומתוחכם, ראשון בטרילוגיה מהפנטת, מציגה הסופרת המוערכת, מרי א. פירסון, עולם בלתי נשכח של נערה בת שבע-עשרה שנאלצת לגלות את עצמה מחדש, והצצה לעתיד אפשרי, אולי קרוב מכפי שנדמה לנו.


מגיל 12 ומעלה

תרגום מאנגלית: מאירה פירון

כריכה רכה, 287 עמודים

תאריך הוצאה לאור: 2015

דאנאקוד: 362-5051

ISBN: 978-965-545-873-2

לרכישת ספר דיגיטלי

"הספר ראוי להערכה" – המלצה על הספר ב"וואלה!"

"ספר המתעסק באופן רגיש וחכם במורכבות החיים" – המלצה על הספר ב"הארץ"

 

פעם הייתי מישהי. מישהי בשם גֶ'נה פוֹקס. זה מה שאומרים לי. אבל אני יותר מסתם שֵם. יותר ממה שמסַפרים לי. יותר מן העובדות והנתונים שדוחסים בתוכי. יותר מקטעי הווידאו שמאלצים אותי לראות. יותר. אבל אני לא בטוחה מה. "ג'נה, בואי שבי כאן. שלא תפסידי." האישה שאני אמורה לכנות אמא טופחת על הכרית לצדה. "בואי," היא אומרת שוב. אני באה. "זה רגע היסטורי," היא אומרת. היא כורכת את זרועה סביבי ומחבקת. אני מרימה את זווית פי. אחר כך את הזווית השנייה: חיוך. כי אני יודעת שצריך. זה מה שהיא רוצה. "זאת פעם ראשונה," היא אומרת. "אף פעם לא היתה לנו נשיאה ממוצא ניגֶרי." "פעם ראשונה," אני אומרת. אני מסתכלת על המרקע. אני מסתכלת על הפנים של אמא. רק לאחרונה למדתי לחייך. אני לא יודעת איך להגיב לשאר ההבעות שלה. ואני צריכה לדעת. "אמא, בואי שבי איתנו," היא קוראת לעבר המטבח. "זה מתחיל עוד רגע." אני יודעת שהיא לא תבוא. היא לא אוהבת אותי. אני לא יודעת איך אני יודעת. פניה חתומים וחסרי הבעה מבחינתי כמו הפָּנים של כולם. זה לא בגלל הפנים שלה. זה משהו אחר. "אני מדיחה כלים. אֶצפה במסך שכאן," היא קוראת בתשובה. אני קמה. "אני יכולה ללכת, לִילִי," אני מציעה. היא באה ועומדת בפתח החדר המקוּשת. היא מסתכלת על אמא. הן מחליפות מבט שאני מנסה להבין. פניה של אמא מתכסות בידיה. "היא סבתא שלך, ג'נה. תמיד קראת לה סבתא." "זה בסדר. היא יכולה לקרוא לי לילי," היא אומרת ויושבת מצִדה השני של אמא.